monotonous.org

לא רק ערבים מבינים כח

סביר להניח שהתמורה ההיסטורית העיקרית מהמלחמה הזאת תהיה חידוש ההידברות עם סוריה, ואולי אף הסכם שלום.האמרה הגזענית, שערבים מבינים רק כח מתגלה בהיפוכה לאורך ההיסטוריה כאשר מדינת ישראל היא האחרונה להגיע לשולחן המשא ומתן, וזאת רק אחרי שהיא מבינה את מגבלות עוצמתה.
אי-נכונותה של ממשלת גולדה להידברות שמטרתו הסכם טרטוריאלי הניעו את סאדאת ואסד לפתוח במלחמה כוללת בכדי להעלות את הנושא חזרה לסדר היום האזורי. בכך מצרים הצליחה כאשר הסכמי שביתת הנשק והפרדת הכוחות החלו תהליך של הידברות שהסתיים בהסכם שלום והשבת חצי האי סיני.
בשנות השמונים החלה האינתיפאדה הראשונה עקב העדר פיתרון באופק לעם הפלסטיני ונגמרה בהסכם אוסלו. גם במקרה זה הצליחה האלימות הערבית להעלות לסדר היום הישראלי את רצונה.
ידועה אמירתו האכזרית של הגנרל הפרוסי קרל פון קלאוזביץ שהמלחמה היא המשכו של פוליטיקה בדרכים אחרות. שכנינו הפנימו זאת כאשר בחרו באלימות כשהנתיב הדיפלומטי חסום. מה שיותר מצער מכך הוא שממשלות ישראל מאמצות אמירה והפוכה – פוליטיקה הוא המשכו של המלחמה: רק כאשר מוצאו כל האפשרויות הצבאיות מתחילה ההידברות.
מן הסתם המחדלים הגדולים ביותר שייחשפו על ידי שלל ועדות החקירה יהיו מחדלים בטחוניים למיניהם. אך המחדל הגדול ביותר היא ממשלה שסיכנה את אזרחיה לפני מיצוי אפשרות דיפלומטית. מצה”ל עוד ידרשו לדעת למה תיפקודו היה פחות ממצויין, אבל השירות הדפלומטי לא יהיה תחת אותו עיין נוקבת ולא יצטרך לתת תשובות על חיבוק הידיים בשנים שקדמו למשבר האחרון. בתחום הביטחוני אנו מצפים מהצבא לייזום ולהגיב בתחכום, אבל בתחום המדיני אין לנו לא יוזמה, ולא עורמה, יש לנו רק סיסמא פשטנית בצורה פושעת: אין פרטנר. כשהממשלה פה דובקת לדוקטרינה שרונית של חד-צדדיות ושל “אין אם מי לדבר”, וכשהאמריקאים עוד שוגים בהזיות נאו-שמרניות של טובים נגד רעים, ומשחקים “ברוגז” מול חצי עולם, צפוי פה עוד הרבה “דם יזע ודמעות”.